לא אשכח את אותו יום לעולם. זה היה יום ירושלים. הייתי עם המשפחה בטיול בגולן. בדיוק הגענו למפעל דה קרינה לשוקולד. הטלפון צלצל. אשתי הסתכלה בי במבט של "להמתין או להיכנס". סימנתי לה שתיכנס עם הילדים ומיד אצטרף. על הקו היה א., גבר שהכרתי ועבד באזור בו אני עבדתי. הוא היה נשמע שבור: "קרה אסון. הבן שלנו נפגע בתאונה והחברה שלו שהייתה איתו נהרגה לו בידיים. דבר איתי כשאתה חוזר."
גם כשאתה עורך דין תאונות קשות עם ניסיון של שנים רבות, אם אין לך לב של אבן, קשה להתרגל לסיפורים האלה. מאחורי כל תאונה ישנו סיפור, ישנם בני אדם, ישנה משפחה וישנם חברים. הבן של א. היה סך הכל נער מאוהב שיצא עם חברתו וכמה חברים לבלות. מהבילוי הזה הוא חזר עם אגודל שבור ולב מרוסק לרסיסים. היה לי ברור שאתן עבורו את הנשמה.
כתב התביעה הוגש לבית משפט השלום. הנער אמנם החלים באופן יחסי אולם נותרה לו הגבלה מינימלית בתנועת האגודל וצלקת, קשיי הסתגלות ומצב רוח ירוד. עתירתנו למינוי מומחים רפואיים בתחום כירורגיית היד והפסיכיאטריה התקבלה, מונו מומחים רפואיים. אלה בדקו את הנער ומצאו כי מגיעה לו נכות מינימלית, כל אחד בתחומו.
במסגרת תחשיב נזק אשר הוגש לבית המשפט טענה חברת הביטוח כי לנער אין מגיע פיצוי בגין ההשלכות העתידיות של התאונה. לטענת חברת הביטוח העובדה כי הנער טופל בריטלין בילדותו היא זו שגורמת לבעיותיו והנכות אשר נותרה באגודלו היא מינורית וחסרת כל השפעה תיפקודית. לאור כל הללו הציעה חברת הביטוח כי בית המשפט יפסוק לקטין סכום פחות מ 105,000 ₪. בית המשפט סבר אחרת והציע כי הצדדים יתפשרו בסכום של 220,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד ומע"מ ואגרת בימ"ש.
ניסיונו של עורך דין תאונות דרכים לא יסולא בפז. תיארתי לנער ולהוריו את הסיכונים והסיכויים בניהול ההליך והמלצתי לדחות את הצעת בית המשפט הנכבד.
ניהולה של תביעת פיצויים לנפגעי תאונת דרכים כרוך בניסיון של חברת הביטוח להפתיע את הצד שכנגד. במקרה שלפנינו הוגשו מטעמה תמונות שנלקחו מתוך המדיה החברתית, מהן רצתה החברה להראות כי הנער מנהל חיי חברה ומשפחה רגילים ונורמליים. תמונות אלה אף הוצגו למומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטריה במסגרת חקירתו. המומחה לא נפל בפח, הוא הבהיר כי חייהם של כולם נראים ורודים באופן בלתי משקף ומטעה ברשתות החברתיות. הנער יכול להיות במצב רוח ירוד ועדיין לנהל חיים נורמליים כמעט.
בתום שמיעת עדי הצדדים הוגשו סיכומי הצדדים. הנתבעת, חברת הביטוח טענה במסגרת סיכומיה כי לנער מגיע פחות מ 17,000 ₪. טענתה הייתה כי הנזק באגודל הוא צלקת חסרת משמעות וכי הנכות הנפשית היא עקב השכול של החברה ולכן אינו מזכה בפיצוי.
בפסק דינו של כבוד השופט הוא השתכנע כי מדובר בפגיעה המצדיקה פיצוי משמעותי על השלכותיה עתידיות של התאונה ופסק בסופו של יום כי חברת הביטוח תפצה את הנער בסכום כולל של 348,179 ₪. הסכום הזה לא ירפא לב שבור, אבל ייתן מעט עזרה בתחילת דרך חדשה.